עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל ועוד בטרם הגיעו הבריטים לשלטון המנדט, חלשה האמפרייה העות'מאנית על ישראל. במהלך תקופה זו הנוהג היה כי בעניינים של מעמד אישי (נישואין, גירושין, מזונות וכד') תדון כל דת לגופה. המשמעות היא כי יהודים דנו בענייני המעמד האישי בפני יהודים- הרבנות, הנוצרים דנו בפני כוהני דתם- הכנסייה, והמוסלמים בבתי הדין השרעיים.
מה קרה לאחר קבלת המנדט?
לאחר חילופי השלטון ועם קבלת המנדט על ארץ ישראל, החליטו הבריטים להמשיך את השיטה ובמסגרת זו הוציאו דברי חקיקה וצווים שונים על-מנת לעגן את הנוהג העות'מאני (סימן 47 לדבר המלך במועצתו).
עם הקמתה של מדינת ישראל, נקלטה חלק מהחקיקה בתקופת המנדט לחוקיה של המדינה הצעירה. התוצאה- המשך הנוהג של סימן 47. אלא כשעם הזמן הפרשנות שניתנה על-ידי בתי-המשפט בישראל ל"עניני המעמד האישי" הייתה להגבילם לסוגיות נישואין וגירושין.
וכך, זוג יהודי החפץ להינשא או להתגרש במדינת ישראל מוצא עצמו ברבנות.
מהם הקשיים שמתעוררים בשיטה זו?
ראשית, הנוהג האמור, המעוגן כיום בחוק הישראלי "פוסח" על מספר דתות. לא כל דת היא "דת מוכרת" בישראל. למשל, הבהאיים, זרמים מסוימים של הנצרות (פרוטסטנטים למשל), עדי יהוה ועוד.
הללו לא יכולים לערוך נישואין או
גירושין בישראל היות ואין להם בית דין דתי מייצג. שנית, הרבנות לאו דווקא מייצגת את כלל האוכלוסייה הדתית בישראל ועל אחת כמה וכמה שאינה מייצגת את כלל האוכלוסיה היהודית בישראל.
האם זוג יהודי שנישא בישראל יכול לערוך גירושין שלא ברבנות? בצר לנו, התשובה היא שלילית.
ומה לגבי שאר הנושאים הנלווים לסוגיות הגירושין והנישואין?
כשאנחנו מדברים על הנושאים הנלווים אנחנו מתכוונים לסוגיות כגון: יחסי ממון,
חלוקת רכוש, משמורת ילדים ומזונות - בנושאים אלו אין לבתי הדין את הסמכות הבלעדית לדון. ולכן, לכאורה ישנה "הקלה". רק שלא ממש...
כאן נוצרת סמכות מקבילה של הרבנות ושל בית המשפט לענייני משפחה ובמשפחה כמו בספורט- מתחיל המירוץ- מי יגיש יחד עם תביעת הגירושין ברבנות את תביעת המזונות ראשון ואיפה?
בעניין מירוץ הסמכויות והאופן בו סוגיות הגירושין נידונות ברבנות ובבית המשפט לענייני משפחה ראו מאמרים נוספים באתר זה.