"ואם לא.. חבל לך על הזמן"- כתב אישום על איומים.

ייתכן שמאמר זה יפתיע חלק מקוראינו "חמי המזג" או בעלי האופי הישראלי-ים-תיכוני הממוצע: מאמר זה יעסוק בעבירת האיומים מתחילתה ועד סופה האפשרי בהגשת כתב אישום על איומים.
 

כתב אישום על איומים האומנם ?
 

מי בחייו לא אמר לאחר "תזהר ממני" או "חבל לך על הזמן"? אם נעשה בדק בית-יסודי נראה כי כמעט אחת ליום, הישראלי הממוצע עושה שימוש בסגנון זה. אם נבדוק לעומק אולי נגלה אפילו שבתגובה לאמירות כאלו, "הישראלי הממוצע האחר" ממהר להגיש תלונה במשטרה בגין איומים או להבטיח לבן שיחו "המאיים" כי יגיש נגדו תלונה במשטרה. כעת נבחן את הישראלים הללו- האם סגנון דיבור כזה הוא "איום" המצדיק הגשת כתב אישום על איומים?

כעיקרון, חוק העונשין קובע כי איום על אדם אחר "בכל דרך שהיא" על פגיעה בגופו של אחר, בחירותו של אחר, ברכושו או אפילו בשמו הטוב ומקור פרנסתו- היא עבירה. יתר על כן, עבירה מהסוג הזה היא מה שמכונה בעגה המשפטית "עבירה התנהגותית" כלומר, אין צורך בהתרחשות תוצאה מסוימת (למשל: אמרתי למישהו שארביץ לו והוא נבהל ורעד. הבהלה והרעדה הן תוצאה אפשרית של האיום. והן, כאמור, לא מתחייבות). כל עוד, האיום נעשה במטרה להפחיד או להקניט- זוהי עבירה פלילית לפי חוק העונשין והעונש (המרבי) עליה הוא מאסר של שלוש שנים (!)

חובת ההוכחה היא על המאוים !

אבל, זה לא כל כך פשוט. לא כל אירוע עשוי להסתיים בהגשת כתב אישום על איומים. על האדם המעוניין להתלונן על איומים ועל התביעה המעוניינת בהגשת כתב אישום על איומים להוכיח מספר דברים (יסודות העבירה). הקושי המרכזי הוא להוכיח כי האמירה "אני אשבור לך את העצמות" נאמרה בכוונה מלאה להפחיד או להקניט. וגם אם התכוונתי להפחיד או להקניט ייתכן כי במסגרת אותה שיחה אין כל סיבה שמישהו יחוש מאוים מדברים אלו או ממני בכלל.

לכן, גם המשטרה והתביעה תחשובנה היטב בטרם הגשת כתב אישום על איומים. חשוב להדגיש כי הצורך "לחשוב היטב" לפני הגשת כתב האישום אינו אומר כי מעולם לא הוגשו כאלו או כי כל תלונה היא תלונת סרק. אכן ישנם מקרים חריפים הדורשים את התערבות הרשויות על מנת למנוע תוצאות הרות אסון.

התייחסותו של בית המשפט
 

ומה יחס בית המשפט? מקרה שהגיע עד בית המשפט העליון (וראשיתו בהגשת כתב אישום על איומים) מראה את האופן בו מתייחסת המערכת המשפטית לעבירה. השופטת בייניש (נשיאת בית המשפט העליון, כיום) מדגישה כי לא כל אמירה שלילית היא איום. היא מציינת כי חשוב לזכור שאם כל אמירה בוטה תסווג כאיום וכעבירה פלילית, תהיה זו הגבלה משמעותית על חופש הביטוי של הפרטים במדינת ישראל.

לכן, בית המשפט בוחן כל אירוע לגופו- מה היו הנסיבות, מה הייתה מסגרת השיחה, על-ידי מי נאמרו הדברים, באיזה הקשר ומתי. בית המשפט "מאזן" בין הצורך להגן על "שלוותו הנפשית" של האדם שחש מאוים לבין הצורך להבטיח את חופש הביטוי והיכולת להתבטא בלא חשש של כל אדם בישראל.

המסקנה: תמיד טוב לנסות ולחשוב פעמיים לפני שאומרים משהו, אך גם אם נאמר דבר מה בוטה, עוד לא למהר לקחת עורך דין פלילי.

נכתב על-ידי: מערכת האתר

שאלות על המאמר? מוזמנים לשאול בפורום פלילי