משמורת משותפת

בעבר היה מקובל בדרך כלל לקבוע שרק האם תשמש כהורה שיחזיק במשמורת על הילדים, בעוד האב ייהנה מהסדרי ראיה בלבד עמם. גישה זו נבעה מהתפיסה המסורתית המיושנת רבת השנים אשר ראתה באם כגורם העיקרי והמרכזי שצריך לשאת בנטל הטיפול במשק הבית וגידול הילדים, בעוד האב נושא בנטל של פרנסת המשפחה. 

אולם, בשנים האחרונות יותר ויותר אבות מביעים את רצונם לשאת ולחלוק יחדיו את הטיפול בילדיהם, ואף בתי המשפט מעודדים תופעה זו. גישה זו נובעת מההכרה ההולכת וגוברת בכך שטובת הילדים מעניקה עדיפות לגידולם של הילדים על ידי שני ההורים יחדיו במידת האפשר, וכך שהילדים יוכלו לשמור על קשר ישיר ורציף גם עם אביהם, וליצור עמו יחסים עמוקים ומשמעותיים.

מהי משמורת משותפת

כאשר זוג הורים עומד להיפרד, יש לקבוע אצל מי מהם יגורו ילדיהם המשותפים. לפיכך, סוגיית המשמורת עוסקת בקביעת ההורה שהילדים יגורו אצלו דרך קבע, ואשר ישמש כאחראי העיקרי על גידולם היומיומי והטיפול בצרכיהם השוטפים.

קיימים שני סוגים של משמורת: משמורת יחידנית, לפיה זכות המשמורת ניתנת לאחד ההורים בלבד (תוך קביעת הסדרי ראיה להורה השני), או משמורת משותפת, לפיה זכות המשמורת ניתנת לשני ההורים יחדיו.

בדרך כלל מקובל להתייחס למשמורת משותפת כך שחלוקת זמני השהייה של ההורים עם הילדים והטיפול בהם הינה שוויונית, אולם בפסיקה נקבע שניתן לכלול בתוך המשמורת המשותפת גם מצבים שבהם חלוקה זו אינה בהכרח שווה לחלוטין, אלא גם בשעה שהיא דומה בהיקף כזה או אחר.  

כיצד נקבעת משמורת משותפת

קיימות שתי דרכים לקביעת משמורת בכלל, ולרבות משמורת משותפת: בהסכמת ההורים, ובהעדר הסכמה זו, על ידי קביעת בית המשפט. כך קובע חוק הכשרות והאפוטרופסות.

מטבע הדברים, עדיף כמובן שההורים יסכימו יחדיו לקבוע משמורת משותפת לגבי הילדים, וזאת ללא צורך בהתערבות בית המשפט בעניין זה. עם זאת יודגש שגם כאשר ההורים מגיעים יחדיו להסכם בדבר משמורת משותפת, עדיין יש לאשר הסכם זה על ידי בית המשפט כדי שההסכם ייכנס לתוקף. בית המשפט יאשר הסכם זה במידה והוא יגיע למסקנה שהמשמורת המשותפת אכן עולה בקנה אחד עם עקרון העל של טובת הילד ובכפוף לתנאים ספציפיים נוספים. אישור ההסכם מקנה להסכם תוקף של החלטת בית משפט וזאת לכל עניין, למעט לגבי ערעור.

במקרה בו ההורים אינם מצליחים להגיע להסכמה כלשהי לגבי המשמורת, אזי אין מנוס מלהעביר את העניין לקביעת בית המשפט, שיכריע ביניהם בעניין זה, אף זאת בהתאם לעקרון העל של טובת הילד ושיקולים נוספים.

למעשה, קיימות שתי ערכאות שיפוטיות מקבילות שמוסמכות לדון בעניין קביעת המשמורת: בית המשפט לענייני משפחה, וכן בית הדין הרבני. כידוע, בית הדין הרבני הינו בעל הסמכות הבלעדית בארץ לדון בתביעת הגירושין ומתן הגט, אולם הסמכות לדון גם בסוגיית משמורת הילדים אינה מוקנית לו באופן אוטומטי, אלא רק בתנאי שהיא נכרכה כדין בתביעת הגירושין שהוגשה בפניו, או ששני הצדדים הסכימו לכך.

מהם התנאים לצורך קביעת משמורת משותפת

כמו בכל עניין הנוגע לילדים, גם סוגיית קביעת המשמורת על הילדים נדונה בהתאם לעקרון העל של טובת הילד (להבדיל מטובת ההורים, למשל), ובכפוף לתנאים ספציפיים נוספים.

לפי חוק הכשרות, במידה ומדובר בילדים עד גיל 6, תחול חזקת הגיל הרך, אשר קובעת שבית המשפט יכריע בעניין המשמורת בהתאם לטובת הילד, ובלבד שילדים עד גיל 6 יגורו אצל אמם, אלא אם כן קיימות סיבות לקביעה אחרת. מדובר במקרים חריגים בהם אין לאם יכולת לטפל כראוי בילדים עקב מצב בריאותי/נפשי קשה, או כאשר האב תיפקד בפועל כמטפל העיקרי בילדים, וכיו"ב.

יחד עם זאת, בפסיקה נקבע שאת השימוש בחזקת הגיל הרך יש לעשות בעיקר במקרים בהם קיים ספק של ממש האם טובת הילדים הינה להימסר למשמורת אמם או למשמורת אביהם, שאז יש להיעזר בחזקה ולהעדיף את משמורת האם על פני משמורת האב. כתוצאה מכך בשנים האחרונות ניתן לראות יותר ויותר פסקי דין אשר פוסקים משמורת משותפת גם לגבי ילדים מתחת לגיל 6, במידה שנמצא שהדבר תואם את טובת הילדים והתנאים הנוספים שנקבעו בפסיקה לעניין זה.

התנאים המרכזיים שעל בית המשפט לשקול לצורך קביעת משמורת משותפת הינם:

• מסוגלות הורית טובה דומה או שווה של שני ההורים.
• רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים וטיב התקשורת ביניהם.
• רצון הילד.
• מעורבות רבה של שני ההורים בחיי הילדים.
• קיומו של קשר טוב ותקין בין שני ההורים לבין כל אחד מהילדים.
• מגורי ההורים בסמיכות זה לזו, ותפיסת הילדים את שני הבתים כבתים מרכזיים בחייהם.

יש להדגיש שרשימת התנאים הללו אינה מהווה רשימה סגורה, וגם לא תמיד יינתן משקל זהה לכל אחד מהם.  לתנאים אלו יש להוסיף גם את בחינת דפוסי התנהלות המשפחה בעבר, לפני פרידת הצדדים, תוך  אבחנה  בין ניסיון העבר הקרוב, שעוסק בהתנהלות ההורית בתנאים של סכסוך, לבין ניסיון העבר הרחוק, שמבהיר מי מההורים שימש כמטפל העיקרי של הילדים.

על מנת לסייע לבית המשפט בקביעת ההכרעה בעניין המשמורת, בית המשפט נוהג להזמין תסקיר שנערך על ידי  פקידת סעד. פקידת הסעד עורכת להורים בדיקות שבוחנות את אופן קיום התנאים לאישור הסכם משמורת משותפת על ידם, ומגישה לבית המשפט תסקיר שמסכם את ממצאי בדיקותיה וממליץ על אופן קביעת המשמורת והסדרי הראיה. ככלל, על בתי המשפט לאמץ את המלצות התסקיר, אך הם רשאים לסטות מהמלצות אלו כאשר קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי שמצדיקים לסטות מהן. בפועל, בתי המשפט נוטים לרוב לקבל את המלצות התסקיר של פקידת הסעד, ולתת להן תוקף של פסק דין, למעט במקרים חריגים בלבד.

תקשורת פונקציונאלית בין ההורים

לגבי התנאי בדבר רמת שיתוף הפעולה והתקשורת בין ההורים, בפסיקה נקבע שאין לצפות מהורים שנמצאים במשבר גירושין ובתקופת קונפליקט לשיתוף פעולה מירבי ולתקשורת הדוקה, מיטבית, ואידיאלית, מאחר שתהליך הגירושין (ובמיוחד כאשר מדובר בתהליך גירושין שכרוך במאבקים משפטיים), אינו תהליך קל ופשוט, ועל כן ניתן להסתפק במצב זה ב-"תקשורת פונקציונאלית" בלבד.

תקשורת פונקציונאלית הינה תקשורת בעלת שני רכיבים מרכזיים: רכיב אקטיבי ורכיב פאסיבי. הרכיב האקטיבי עוסק בשיתוף הפעולה בין ההורים, החלפת מסרים, גילוי גמישות בכל הנוגע לטיפול בילדים, שינוי חלוקת זמני השנייה עם ההורים במידת הצורך, יידוע הדדי אודות הילדים, וכיו"ב. ואילו הרכיב הפאסיבי עוסק בעיקרו בהימנעות מיצירת מצבים שליליים, דהיינו, הימנעות מיצירת מתחים, הימנעות מחשיפת הילדים לקונפליקט הזוגי, הימנעות מניהול ויכוחים בין ההורים בנוכחות הילדים, וכדומה (תמ"ש 12148-08-10 ס.ג. נ' ע.ג.).

בתיק זה נדונה תביעה של אם שביקשה משמורת בלעדית על הילדים, בעוד האב התנגד לכך וביקש משמורת משותפת.

המדובר היה בבני זוג אשר עברו מאיזור השרון, שם הם גרו ליד משפחת האם, לאיזור הצפון, קרוב להורי  האב, וכעבור שנתיים החליטו להתגרש.

האם טענה שמלכתחילה הוסכם ביניהם לעבור לאיזור הצפון באופן זמני בלבד ועל מנת לנסות להציל את הנישואים שלהם, ומאחר שניסיון זה לא צלח, ומצבה הנפשי הידרדר עקב כך, היא מבקשת לקבל את המשמורת הבלעדית על הילדים ולחזור לאיזור השרון, שם תוכל לקבל מבני משפחתה וחבריה תמיכה לצורך שיקומה הנפשי.

האב התנגד לכך וביקש להחזיק במשמורת משותפת בילדים, בטענה שהם הסכימו לעבור ליד בני משפחתו בצפון לטווח ארוך, וזאת על מנת שמשפחתו תוכל לסייע לו בטיפול בילדים, שברובו הוטל עליו, נוכח שעות העבודה הרבות של האם.

בית המשפט קיבל את טענות האב וקבע שבנסיבות המקרה טובת הילדים מחייבת שהם יישארו בצפון ויהיו במשמורת משותפת של שני ההורים בחלוקת זמן שיוויונית, מאשר שהם יהיו במשמורת בלעדית אצל האם בלבד. עוד נקבע שכל התנאים הנדרשים לצורך קביעת משמורת משותפת מתקיימים במקרה זה, ולרבות מסוגלות הורית טובה של שני ההורים וקיום תקשורת פונקציונלית ביניהם, ובפרט שלשניהם יש את הרצון, הפוטנציאל, והנכונות לשפר את שיתוף הפעולה והתקשורת ביניהם לאחר סיום ההליך, וזאת ללא קשר לתוצאתו.  

תשלום מזונות במסגרת משמורת משותפת

ככלל, הדין העברי נוהג לחלק את תשלום מזונות הילדים לשני סוגים: תשלום מזונות עבור צרכים הכרחיים של הילדים, כגון מזון, ביגוד והנעלה, חינוך, בריאות, וכדומה, ותשלום מזונות עבור צרכים שאינם הכרחיים, שמכונים צרכים מדין צדקה, כגון בילויים, חופשות, טיולים, מתנות, שיעורים פרטיים, חוגים, וכדומה.

עוד קובע הדין העברי שמהלידה ועד לגיל 6, האב חייב לממן את כל צרכיהם ההכרחיים של הילדים. מגיל 6 ועד לגיל 15, האב ממשיך לשאת לבדו בצרכים ההכרחיים של הילד, בעוד ששני ההורים נושאים יחדיו בצרכים מדין צדקה, וזאת, לפי יחס הכנסותיהם, ובתנאי שמצבה הכלכלי של האם מאפשר זאת. מגיל 15 ועד 18, כל הצרכים נחשבים כצרכים מדין צדקה, ועל שני ההורים לשאת בהם, לפי יחס הכנסותיהם, ובמידה ומצבה הכלכלי של האם מאפשר זאת.

אולם, כאשר מדובר במזונות שמשולמים במסגרת משמורת משותפת, קבעה הפסיקה בעבר שהאב ימשיך לשאת לבדו בתשלום במימון צרכיהם ההכרחיים של ילדים מגיל 6 עד 15, אם כי באופן מופחת, אשר מתחשב גם בהוצאות שהאב מממן מכיסו בזמן שהילדים שוהים עמו.

פסיקה זו בוטלה במסגרת ההלכה התקדימית שנקבעה על ידי בית המשפט העליון במסגרת בע"מ 919/17, ביום 19.7.2017. הלכה זו קובעת שכאשר מדובר במשמורת משותפת של ילדים מגיל 6 עד 15, שני ההורים נושאים יחדיו בצרכים ההכרחיים של הילדים, וזאת בהתאם ליכולותיהם הכלכליות, ובהתחשב בחלוקת זמני השהות של הילדים אצל כל אחד מההורים. יכולותיהם הכלכליות של ההורים נקבעות לא רק לפי שכר העבודה שלהם, אלא לפי כל המקורות הכלכליים שלהם, ולרבות קבלת תמיכה כספית מההורים, קבלת דמי שכירות, קצבאות ילדים, וכדומה.

[תמ"ש 12148-08-10]

שאלות על המאמר? מוזמנים לשאול בפורום דיני משפחה