שאלו עו"ד על דיני משפחה(921)

חוות דעת פסיכיאטרית
ג'ול סרחאן ת.ז. 059317990

הריני לאשר בזאת שאני, ד"ר בן-אור, שפרטי השכלתי וכישוריי מצויים בנספח, בדקתי את מר ג'ול סרחאן, להלן ג'ול, לצורך כתיבת חוות דעת זו, במשרדי בבני ברק, ביום 15.3.11. מטרת הבדיקה הייתה לברר אם ג'ול חולה במחלת נפש מסוג סכיזופרניה, ולכן הטיפול התרופתי אותו הוא מקבל במשך שנים ארוכות מוצדק וראוי, או שהוא אינו חולה ולכן אין גם צורך בטיפול.
בנוסף לבדיקה הקלינית קבלתי תיק רפואי הכולל טיפולים באשפוז וטיפולים מרפאתיים.
כמו-כן שוחחתי בטלפון עם שני רופאים שטפלו בג'ול ומכירים את הכפר ואת המשפחה:
1. ד"ר מגיד עסאקלה, רופא משפחה, המתגורר באותו כפר. שיחה ב – 5.6.11 .
2. ד"ר עדנאן חטיב, רופא משפחה, שעבד בכפר. שיחה איתו ב- 20.6.11.
שוחחתי טלפונית עם הפסיכולוגית מלכה גנני שטיפלה בו באופן פרטי, ביום ד 5.6.11 .
ביום 6.6.11 שוחחתי עם בנו, טארק, כשהגיעו לקבל מכתב לבית המשפט לענייני משפחה, לקראת דיון שהתקיים למחרת היום, בעניין היחסים בתוך המשפחה המורחבת.
בנוסף לכך בדקתי באינטרנט את תהליך רישום הפטנטים שלו עליו הוא ספר, לאחר שראיתי את הטפסים אצלי במשרד.

מעברו:
ג'ול נולד ב – 7.11.64, הילד השלישי מתוך ארבעה עשר ילדי משפחת המוצא, משפחה דרוזית בכפר מגאר.
למד בתיכון מכונאות רכב בבי"ס צבאי עמל שמשון בצומת גולני. למדו שם ביחד בדואים דרוזים צ'רקסים ויהודים. היו להם הסעות לביה"ס וחזרה למקומות המגורים. בשלב מסוים הופסקו ההסעות לדרוזים בלבד. נאמר להם שאין תקציב להסעות , הם היו צריכים להגיע בתחבורה ציבורית שהייתה הרבה פחות נוחה, ולא החזירו להם הוצאות נסיעה למרות שהביאו את הכרטיסים. ג'ול הרגיש שזאת אפליה וקיפוח. התלמידים שנסעו בהסעות היו צועקים ומקללים את התלמידים הדרוזים שהלכו ברגל לתחנה הציבורי, והתחנה הייתה רחוקה מבית הספר אשר בתוך הבסיס כחצי קילומטר. הוא החל להתנתק מהאחרים, וגם לא רצה לשבת אתם בחדר האוכל.
הוא הרגיש מקופח ומושפל. רצו שיחתום שיתגייס לחיל חימוש. בגלל רגשות הקיפוח החליט לא להתגייס, לכן לא קבל תעודת מקצוע, אלא רק אישור שסיים י"ב כתות.
במקביל ללימודים החל להרגיש פער קשה בין רצונו להיות חלק מהחברה ולאהוב את כולם, לבין היחס שקבל, כנ"ל. הוא מצא ב"דפי זהב" את הפסיכולוגית מלכה גנני, שהתגוררה אז בכפר תבור, שטפלה בו באותה תקופה, וגם בצמתים אחרים בחייו, למשל הגיעה לבקר אותו באשפוז. (יש על כך תיעוד של אחיות המחלקה).
בסוף הלימודים בערך היה צריך להתייצב בלשכת הגיוס. הוא הרגיש שאלה הבחורים הדרוזים שמתגייסים פראיירים, ולא רצה להתגייס, לכן ענה בטפסים כאילו אינו יודע עברית, הוא גם ברח – הסתלק מחדר הרופא, הכל כדי שיחשבו אותו משוגע, ויפטרו אותו מגיוס. הוא נשלח לועדה בחיפה בה שאלו אותו רק אם הוא עובד ולומד ופטרו אותו מהשירות.
החל לעבוד באינסטלציה, ריצוף ושיפוצים. התחתן בגיל 23 בערך, שנת 1987.
עבד במפעל שיש כשכיר, אבל עובד ותיק ממנו כעס עליו שעובד טוב ממנו העובד התלונן לגול בכך הוא ימנע ממנו להתקדם ועלולים לפטר אותו, ריחם עליו ולכן עזב.
קבל מגיסו כסף לפתוח מפעל שיש בשותפות וכך היה(שיש אחים סרחאן) רק התחילו לעבוד והשותף מבקש לצאת כי בקשו אותו לגיוס, וקבל את הכסף שלו בחזרה כולל הרבית לפי בקשתו.

אחד הדודים בקש, לעבוד אתו, דודו היה מלא חובות לכן סיכמתו שיהיו שותפים ברווח ובכך הדוד יכול לכסות את החובות שלו, ההסכם הזה היה בתנאי שכל אחד מהמשפחה המורחבת יכול לכנס ולעבוד במפעל כשותף ברווח והדוד הסכים. ביום אחד חזרו כולם בתשובה, והדוד שנהייה דתי גנב לו צ'קים ופיזר אותם. נלחץ מהבגידה ומעומס החובות, והרגיש כמו התקף לב אז שעבד בכפר ירכא. אושפז בבי"ח נהרייה למספר ימים ושוחרר. קבל שוב התקף דומה ואושפז שנית בבית חולים פוריה. בוצעו בדיקות רבות ונאמר לו שאין לו שום דבר אלא "התקף עצבים ", ושהוא צריך נוירולוג. ד"ר ורדי, נוירולוג בקופ"ח לאומית אליו הגיע, נתן לו קסנקס, שהוא נוגד התקפי חרדה, כמקובל.
מלכה גנני טענה שג'ול צריך לנוח מספר ימים, מהמתח סביב החובות, ומהתקפי החרדה, וכדאי שיצא לנופש במיוחד שגול גר בבית ובתוך הבית שלו יש את העסק של השיש. נעשו מספר ניסיונות כאלה, אך המשפחה טרפדה אותם, בכל פעם בצורה אחרת, תוך כדי השפלתו של ג'ול בפני חברים ומכרים. בני החמולה דרשו ממנו לבוא לרופא הכפר, זה אמר לו שכדי להרגיע את בני המשפחה כדאי שיסע לביה"ח בצפת, שיאשרו שאין לו כלום ואין לו מחשבות אובדניות.
במכתב השחרור מחדר המיון בבי"ח בצפת , מ – 26.11.92, נכתב, ע"י ד"ר צילה שאטאן, שהיום היא מומחית בפסיכיאטריה, ש"ג'ול נמצא במצב פסיכוטי חריף, הגיע בליווי משפחתו ורופא הכפר. נמסר מהקרובים שלפני חודש
ימים משפחתו חזרה בתשובה ביחד אתו, אך לפני שבועיים התנהגותו השתנתה,עזב את הבית, עזב את עבודתו, התחיל לדבר שאוהב את כל העולם "לפני שהוא דרוזי הוא בן אדם", מחפש הורים אחרים, חושב שבני משפחתו רודפים אחריו, נוסע לכל מיני מקומות בארץ, היה במלון "כלנית" בכרמיאל, וטען שהוא בעל המלון. רוצה לפתוח חברת שיש, נכנס לכל מיני אנשים ומבקש לינה, משלם בחנויות בציקים בלאנקו, רק חותם, ללא סכום, אינו ישן, נעשה אלים ותוקפן.
בבדיקה: בהכרה מלאה, מתמצא בכל המובנים, שקט, רגוע, רק סף גירוי נמוך, מדבר בשטף, קשה לעצור אותו, ברפיון אסוציאטיבי, עם מחשבות גדלות, ורדיפה, ללא מחשבות אובדניות, ללא הזיות, לשאלות לא עונה תמיד לעניין, מצב רוחו טוב, אפקט לא תואם, שיפוט לקוי.
על פי הוראת אשפוז של ד"ר מזרוחין נשלח אליכם על חשד למצב פסיכוטי.
לא קבל תרופות בחדר מיון. "
בבדיקה בקבלה "לסיכום: מדובר בגבר בן 28 , ללא עבר פסיכיאטרי שנמצא במצב פסיכוטי חריף עם הפרעות אפקטיביות בעיקר. בהתייעצות עם ד"ר סילבר התקבל ליחידה.........."
מהתרשומות במהלך האישפוז מתברר שהצוות הניח שהבעיות שג'ול תיאר סביב החובות ופיזור הצ'קים של קרוב המשפחה מהמפעל של ג'ול הן מחשבות גדלות. (את האישור לנכונות הדברים קבלתי מהרופאים אתם דברתי טלפונית) אין בתיק חתימה של ג'ול על הסכמה לאשפוז, או לחילופין הוראת אשפוז. אין בתיק כל רמז למסוכנות של ג'ול כלפי עצמו או סביבתו טרם האישפוז או במהלכו, כך שאין עילה לאשפוז כפוי.
במהלך האשפוז המשפחה נצפתה ע"י הצוות כדואגת לג'ול ותומכת בו. לא היה כל קשר עם רופא הכפר.
בכל הפגישות עם בני המשפחה באשפוז המדווחות ע"י הצוות, כתוב שקבל אותם יפה ומתייחס אליהם יפה.
מסיכום האשפוז שנמשך מאותו לילה עד 8.2.93, כחודשיים וחצי, לא ברור באיזה סטטוס משפטי הוא אושפז. כתוב שהגיע בליווי אמבולנס מביה"ח בצפת לאחר בדיקת רופא תורן ולפי הוראה של ד"ר מזרוחין, עקב מצב פסיכוטי פעיל. האבחנה בשחרור הינה סכיזופרניה לא מאורגנת, סב – כרונית עם התפרצות (כלומר שהייתה מחלה זמן רב ועכשיו הייתה התפרצות חמורה יותר מהרגיל). כתוב שבקבלתו "בהכרה מלאה, מתמצא בכל המובנים, משתף פעולה ברצון רב, מדבר בשט(ף), דיבור ספונטני, לא תמיד לעניין, אינו מסוגל למסור פרטים. מצב רוח מרומם, אפקט איריטבילי ולא תואם, כעס על הוריו, גילה מחשבות שוא של רדיפה ויחס בעיקר כלפי הוריו, וכן מגלה מחשבות גדלות:" הוא יודע הכל, יודע פסיכולוגיה, הוא בעל בית מלון ומפעל שיש". די מרוכז בשיחה, זיכרון שמור. במחלקה :.............היה במצב פסיכוטי פעיל, אך קיבל טיפול ברצון.......
הטיפול התרופתי שקבל כטיפול להמשך הינו מסיבי, ומתאים לחולה ממושך: לרגקטיל 100 מ"ג ליום, וליום 10 מ"ג ליום, ארטן 10 מ"ג ליום וזריקת הלידול דקנואט 100 מ"ג לחודש.
ג'ול המשיך מעקב תרופתי בקופ"ח לאומית, אצל ד"ר מזרוחין, שבדק אותו בצפת בפעם הראשונה. ג'ול סבל מבעיות בדיבור, אך ד"ר מיזרוחין טען שזה לא מתופעות לוואי של התרופות.
ב - 1995 התאשפז שוב לצורך איזון תרופות, כי התרופות לא עוזרות. שינו לו את התרופות במעט, אבל גם זה לא שינה את מצבו, המשיך לישון והיו בעיות בדיבור ובראיה.
ב – 1997 פנה לאשפוז כדי להחליף את התרופות שקבל ללפונקס כי התלוננתי מתופעות לוואי, בתקופה זאת השכן שלו התאבד. המליצו לו לקבל לפונקס שידוע שעושה פחות תופעות לוואי. בקבלה לאותו אשפוז כתוב שהיה בטיפולים ע"י פסיכיאטרים שונים וקבל תרופות שונות נוגדות פסיכוזה, אבל יש עדיין תופעות לוואי. לצורך התחלת הלפונקס התחילו להוריד תרופות והכל הסתדר ונהיה פחות תופעות לוואי. בסופו של דבר לא קבל לפונקס. במקביל כתבו בדיווחים שעוסק הרבה במצבו הגופני............. ושיש לו אפקט שטוח.........(הם שכחו שזאת תופעת לוואי של תרופות נוגדות פסיכוזה במינון גבוה מידי לאותו חולה).

בשנת 2000 ג'ול פנה לד"ר תאופיק קראקרה בכפר עראבה בגלל תופעות הלוואי שלא אפשרו לו לתפקד. הוא סבל מישנוניות, מסורבלות בדיבור, וקשיים במיקוד הראייה.
ד"ר קראקרה הצליח לשכנע את ג'ול להתחיל להוריד את התרופות. שבוע אחרי הורדת התרופות ג'ול כבר היה מסוגל לנהוג. הוא הגיע לד"ר אבו נסרה בבריאות הנפש במגאר מבלי שיספר לו על הגמילה שהתחיל אתו ד"ר קראקרה, התלונן וציין שיש לו בעיה, שכולם חושבים שהוא משוגע. ד"ר אבו נסרה ענה לו משהו בנוסח של "אתה באמת משוגע, זה החזיר אותו שוב אחורנית.
בשנת 2009 ג'ול קבל אומץ מחדש, ופנה שוב לד"ר קראקרה שעזר לו שוב להפסיק את התרופות בהדרגה.


כבר באשפוז הראשון בימים הראשונים לאשפוז האב מסר בבית החולים טופס לבקשת קצבת נכות עבור ג'ול. בשנת 2007 ג'ול פתח עוסק מורשה מחדש אבל המשפחה שוב מלחיצה אותו, מהרגע שהוא מצליח, הם נטפלים אליו.
בשנתיים וחצי האחרונות הוא לא מטופל בשום תרופה, מתפקד היטב במשפחה ובעבודה. כפי שציינתי בראש הדברים, פגשתי את בנו כשבא לקבל מכתב לבית המשפט במסגרת סכסוך בתוך המשפחה, ולקראת דיון שהתקיים ב7.6.11 שם נכתב ע"י בני המשפחה בכתב התביעה בין-השאר, שוב, שג'ול הינו חולה נפש כרוני!

בבדיקה:
גבר שנראה כפי גילו, מעט שמן. מסודר, מגיע בזמן, המסמכים שמביא מאורגנים.יוצר ושומר קשר עין. המצב הרגשי תואם. מדבר בהתרגשות על השנים הקשות שעבר, ועל העוול שנגרם לו ולמשפחתו הגרעינית מצד אביו ושאר בני המשפחה.(בשיחות עם הרופאים הם טוענים שזה ממש כך מאז ועד היום!).
מדבר בשטף, מידי פעם בולע מילים או הברות. קשה לעצור אותו, מידי פעם נזכר בסיטואציות נוספות ומנסה להסביר גם אותן. לעיתים קשה לעקוב אחר רצף הדברים, אך בס"ה עסוק בנושא לשמו הגיע, מתאר באופן מציאותי את המצב, הדבר היחיד שלא ברור הוא למה רוצה לתבוע רק את הרופאים, ולא את המשפחה שגרמה לכל הסיפור. מנסה להסביר לי שזה לא מתאים לתרבות הדרוזית ולחברה ולמגזר הערבי לעשות משהו נגד המשפחה: גם אם אתה יודע שהם הזיקו לך, אתה צריך לכבד אותם ולהגן עליהם. היום הוא עומד מול כל המנהגים וכן תובע את ההורים והמשפחה.

ללא מחשבות שווא מסוג כל שהוא, ללא מחשבות גדלות, ללא ביזאריות. ריכוז טוב, לא מוסח ע"י גורמים חיצוניים כטריקת דלות, צעקות בחוץ וכדומה. זיכרון טוב.
כשמדבר על נושאים פחות טעונים רגשית מדבר בצורה מסודרת איטית ורגועה. מצליח להסביר לי כמה עקרונות בפיסיקה עליהם שמעתי בעבר בקווים כלליים בלבד, בצורה פשוטה, כשזה רלוונטי לנושא.

השיחות עם הרופאים המטפלים מהכפר:

בשיחה אתי, כנ"ל, ד"ר מג'ד עסאקלה אמר מספר פעמים, חזר והדגיש שהוא, בתור רופא משפחה המתגורר בכפר ניסה לשכנע את ג'ול לבוא לשיחות אצלו במקום לקחת תרופות. לדברי ד"ר עסאקלה הוא מתגורר באותו כפר ומכיר את כולם, כולל את משפחת סרחאן בכלל ואת ג'ול בפרט, ויודע שג'ול הינו אדם רגיל, טוב, מוכשר, ומוצלח. עבד ועובד היטב בשיש, ובני משפחתו הכניסו אותו למצוקה כלכלית כשאחד הקרובים בני גילו בערך פיזר צ'קים של ג'ול. הכל היה ידוע בכפר, והרופא ידע שאין בעיה רפואית, אלא רק מצוקה כלכלית, והוא צריך תמיכה רגשית. ג'ול, מרוב שכיבד את המשפחה שלו הסכים לקחת תרופות, בתקווה שזה יעזור, אבל זה רק עשה לו תופעות לוואי, ולא עזרו כל דברי הרופא, ג'ול פחד להפסיק את התרופות. במשך כל השנים זה אותו דבר, וג'ול לא חולה, אלא מדוכא ע"י התרופות.

בשיחה אתי ד"ר עדנאן חטיב, שהיה רופא משפחה בקופ"ח לאומית 17 שנים, ובכפר מגאר 27 שנים הביע כעס רב על הפסיכיאטרים שלא בררו עם רופא המשפחה ועם מקומות העבודה מחוץ למשפחה לגבי תפקודו של המטופל שלהם, וקבלו את דברי בני המשפחה ללא בדיקה, וכך קבעו אבחנה הרת גורל כל-כל סכיזופרניה.

לדעתו ג'ול בריא לחלוטין והוא היה בסטרס שבני המשפחה גרמו לו כשגנבו את המפעל שלו, ואח"כ הרופאים האמינו למשפחה שהוא משוגע. המשפחה גרמה לו לחץ, ביזתה את משפחתו הגרעינית וגרמה לנזקים רגשיים חמורים לילדיו של ג'ול.

לדברי ד"ר עדנאן חטיב ג'ול אדם בעל מערכת יחסים טובה מאד עם אשתו וילדיו, מה שסותר את האבחנה של סכיזופרניה, המשפחה שלו דפקה אותו. ד"ר חטיב לא ראה בו שום דבר חריג.

ד"ר חטיב ניסה להסביר לג'ול שהתרופות מיותרות ואם יש לו לחץ נפשי מהמשפחה שממררת לו את החיים שייקח כדור הרגעה רגיל, כמו שהוא עצמו לוקח לפעמים, וזה לא יפריע לו להמשיך לתפקד. ד"ר חטיב קבל תיק מוכן עם אבחנה של סכיזופרניה, ולמרות זאת כן התחיל להוריד לו את התרופות לפי המלצות ד"ר קראקרה.

ד"ר חטיב מתפעל מהיכולות האינטלקטואליות של ג'ול בתחום הפטנטים, ומזכיר לכל מי ששכח, שחולה סכיזופרניה לא מסוגל לדברים כאלה.

דיון:

קריאת החומר הרפואי של ג'ול סרחאן הינה מצב מביך לכל פסיכיאטר.

הבדיקה - הפניה הראשונה לפסיכיאטר בנובמבר 1992 מציינת מצב פסיכוטי, אך ללא כל סימן מהותי בבדיקה, אלא רק לפי סיפור המשפחה. אין כל מסוכנות כלפי עצמו או סביבתו אך הוא נשלח לאשפוז כפוי על פי הוראת אשפוז, בחשד למצב פסיכוטי.
החוק דורש:
א.מצב פסיכוטי ברור וב. מסוכנות ברורה ומידית לעצמו או לסביבתו, שנובע ישירות מאותו מצב פסיכוטי.
ברור שלא זה מה שתואר.
מעבר לכך לא נמצאה עד היום הוראת האשפוז המקורית, ואין בתיק טופס חתום ע"י המאושפז של הסכמה לאשפוז. כתוב בכמה מקומות שהוא נשאר באשפוז לאחר שכנועים וכל הזמן בקש שחרורו, אבל לא החתימו אותו, אפילו אשתו בקשה לחתום על אחריותה ולשחרורו.

כלומר האשפוז כולל ההבאה לאשפוז מביה"ח בצפת, בוצע ללא סמכות חוקית. העלו אותו לאמבולנס ולא ידע לאן לוקחים אותו, הוא שאל ושאל לאן אנו הולכים ולא קבל מענה(הוא נחטף) למחרת בבוקר שאל חולה אחד איפה אני, וכך ידע שהוא במזרע.

באשפוז עצמו הסתמכו על דווחי המשפחה. כשהוא טען שהוא בעל מפעל לשיש קבעו שיש לו מחשבות גדלות, במקום לברר אולי הוא צודק ולא המשפחה. רופא המשפחה ידע שזה נכון, אבל לא טרחו לשאול ולברר אצל מישהו מחוץ לחמולה, ולכן הסיקו מסקנות מוטעות.

לפי הדיווח היו לו מחשבות שווא נגד המשפחה. במצב כזה החולה בדרך כלל מסרב לפגוש את המבקרים, אצל ג'ול כל הדיווחים הינם על כך שקבל את המבקרים בצורה חיובית.

אף אחד לא ניסה לבדוק אולי יש לג'ול משהו נגד המשפחה בגלל דברים מציאותיים, למשל שפיזרו צ'קים שלו.....ולא שמו לב לדיווחי הצוות הסיעודי על קשר טוב בין ג'ול למשפחה.

לא צוין שקבלו את רשותו של ג'ול לתת מכתב או מסמך לביטוח לאומי – עניין הסודיות הרפואית של ה"חולה" כמו נשכח מלב.

ג'ול מדבר היום עברית לא רעה בכלל, אך מידי פעם הוא אומר דברים שלא נשמעים הגיוניים, בגלל בעיית תחביר בעברית. ג'ול מדבר מהר מאד, ולפעמים בולע מילים. הוא ספר לי שבמסגרת ניסיונותיו למצוא מקום לנוח בו לכמה ימים, כמו שהמליצה מלכה גנני, הוא נסע למלון "כלנית" בכרמיאל, ששייך לעירייה, והוא שאל על השם של המנהל בית המלון והשאיר לו פתק שכתב לו שחייב לפגוש אותו. בבוקר נפגשו וגול הסביר לו שעלולים לבוא אחריו חמולות, ואם חס וחלילה יהיה קשה, שיבין והפועלים בבית המלון כי מדובר על מצב חריג ולא מסוכן ושלא ייבהלו ולא צריך לערב משטרה. (בתרבות הדרוזית אצל הדתיים בשנת 1992, יציאה למלון לא הייתה דבר מקובל). כך טענו ההורים.
הרופא בבית החולים הבין מג'ול שהוא חושב שבית המלון "כלנית" שייך לו (נמסר מהקרובים היה בבית מלון שטען שהוא בעל המלון ונמסר מהם שגול רוצה לפתוח חברת שיש) זה מה שמסרו ההורים, גול דבר שכן יש לו מפעל שיש והם לא האמינו לו, ואף הביא זאת כהוכחה למצב הפסיכוטי בו ג'ול נמצא. הרופא כנראה לא הבין את ג'ול אך חשב שכן מבין את התוכן, ומפני שהניח שמדובר באדם פסיכוטי הוא לא ניסה לבדוק את ההיגיון שבדברים, אלא ראה בכך אסמכתא נוספת לפסיכוזה.
בשורה אחרי התיאור הזה הרופא כותב שג'ול חולה בסכיזופרניה.
מאותו שלב והלאה כבר לא הייתה שום שאלה בקשר לאבחנה.

הדיווח הראשון היה שמדובר באירוע ראשון, אח"כ זה הפך ברישומי הרופאים להתלקחות של מצב כרוני, לא ברור איך תוך אותו אשפוז הנתונים השתנו........כשבעצם כל ההיסטוריה הקודמת התקבלה ע"י אותם בני משפחה.

האבחנה הייתה של סכיזופרניה לא מאורגנת. במצב הזה חוסר הארגון אמור להיות קיצוני ביותר, עם מילים לא קשורות אחת לשניה, והתנהגות לא תואמת גם לא בתחומי הדאגה לתחומי העזרה העצמית. אצל ג'ול אין שום דיווח על התנהגות כזאת, להפוך – הוא. הוא תמיד דאג לעצמו לשמירה על לבושו ניקיונו וכדומה. ודוח וציין שהוא מוטרד לעתידו ועתיד אשתו וילדיו.


כדי לאבחן סכיזופרניה צריכים להיות סימפטומים של המחלה,

לפחות שניים מהבאים:
הזיות, מחשבות שווא (שברור שהן אכן לא נכונות),חשיבה לא מאורגנת,התנהגות קטטונית (עמידה כמו פסל מוזר שעות ארוכות, או תנועתיות יתר ללא סיבה ומטרה, לא רלוונטי במקרה של ג'ול) או סימפטומים שליליים (לא רלוונטי במקרה של ג'ול).

כמו-כן צריכים להיות הפרעות תפקודיות בעבודה ביחסים הבין אישיים או בתפקודי העזרה העצמית.

משך ההפרעה צריך להיות חצי שנה ברצף, לפחות.

בתור התחלה אפשר לומר שהאבחנה ניתנה פחות מחודשיים מתחילת האשפוז, ואין צורך אפילו להתפלמס עם הסימנים והסימפטומים היו או לא היו.

מעבר לכך הסימנים והסימפטומים לא היו.

צורת האבחנה – לקיחת האנמנזה( אנמנזה – סיפור המחלה): כמו שטען באוזניי בכעס רב, ובצדק, ד"ר עדנאן חטיב, לקתה בכשלים חמורים: האנמנזה צריך שתושמע ע"י יותר מגורם אחד, במקרה שלפנינו המשפחה נשמעה כנראה כל-כך משכנעת, ששכחו את הכלל הפשוט הזה.

גם אם אדם נסער ומדבר בשטף, וגם אם הוא טוען שיש לו מפעל, וחייבים לו כסף, עדיין הוא בא ממקום ישוב ידוע ומפורסם, ואפשר "לרחרח" ולבדוק. הפערים בין האנמנזה ובין ההתנהלות שלו במחלקה, מול הצוות, מול המשפחה ומול החולים האחרים, היו צריכים לעורר תמיהות לגבי האבחנה.

מעבר לשאלת האבחנה: כמות התרופות שקבל להמשך טיפול הינה מתמיהה, בעיקר לנוכח אי המסוכנות שלו לאף אחד. בדרך כלל לאחר התפרצות ראשונה של מחלת נפש, יינתנו תרופות כרוניות רק אם הייתה מסוכנות ממשית תוך כדי התקף.
שוב, במקרה שלפנינו כתוב בפירוש שאין כל מסוכנות לעצמו או לסביבתו.

אחת הבעיות הקשות והכאובות ביותר למטפלים בחולי הסכיזופרניה היא חוסר ההתמדה של החולים בטיפול, לאחר שאוזנו כראוי והם משוחררים מאשפוז לחיים בקהילה.
מאות רבות של קולמוסים ומזרקים נשברים מידי שנה בגלל בעיה זו, והיא בין החשובות ביצירת הנטל הכלכלי על מדינות העולם הנאור בטיפול בסכיזופרניה: חוסר ההתמדה של החולים בטיפול, בגלל תופעות לוואי קיימות או בגלל חשש שתופענה, ובגלל חוסר התובנה למחלה ולסיכון של חזרתה.
חברות התרופות עושות מאמצים לפתח זריקות ארוכות טווח עבור החולים שנתן רק לתת להם זריקה חודשית לשחרור איטי, וכך להבטיח שלפחות בחודש הקרוב לא תהיה התפרצות של המחלה.

ג'ול אכן קבל לפחות שניים מסוגי הזריקות האלה, בנוסף למינונים גבוהים של תרופות נוספות. למה? מי רצה לסמם אותו? לאיזה צורך?


עצם היותו של ג'ול מתמיד בקבלת הזריקות ושאר התרופות, מפחד להפסיק טיפול למרות שרופאי הכפר הציעו לו מעקב וטיפול הרגעתי, מוציא אותו כמעט אוטומטית מגדר חולה סכיזופרניה.
ברור שזה עזר להתקפי החרדה, במקום הקסנקס שקבל מד"ר ורדי, אבל לא צריך תותח כדי להרוג זבוב.

חולי סכיזופרניה לא נקשרים למטפלים בהם, אלא כועסים עליהם מאד. ג'ול הראה לי תמונות שצולמו במחלקה, עם צוות האחיות (מתלמדות) אצלן מצא אוזן קשבת ברמה אנושית. הוא דבר עליהן בחום ואמר שהן היו האור בתוך כל המצב הנורא באשפוז. באשפוז החוזר הוא שאל על המטפלים אשר טפלו בו בכפייה ומסר להם דש. זה לא חולה סכיזופרניה!

החותמת – האבחנה של מחלת הסכיזופרניה המשיך להזיק לג'ול במהלך כל השנים ועד לאחרונה ממש, כפי שציינתי, גם בסכסוך של כל החמולה אתו שהגיע לדיון בבית –המשפט ביוני השנה, אחד הטיעונים של המשפחה היה שג'ול חולה נפש, סכיזופרני כרוני, והם תומכים בו................


הערות:

ג'ול ספר לי שפנה לכמה רופאים בבקשה לבדוק את המסמכים ולכתוב את חוות הדעת הזאת שהוא אינו חולה סכיזופרניה. רופאים שונים סרבו בנימוק שלא יכול להיות שכולם טעו.

מי שמעתיק מחברו, ולא מקשיב ומברר בעצמו, יכול לפעמים לטעות. כשיש משפחה , מכובדת ומוכרת, גם רופא טוב יכול לטעות, ולדלג על שלבים באבחון. "אין כמו רוטינה טובה" הינו משפט זהב. גם אני ניסיתי לנהוג כך בתיק זה.

סיכום ומסקנות:

ג'ול סרחאן הינו אדם רגיש ורגשן, הסובל לעיתים מהתקפי חרדה ולחץ.

ג'ול סרחאן אינו סובל מסכיזופרניה.

האשפוז הראשון, מרגע הנסיעה באמבולנס מצפת הינו בלתי חוקי, ואינו עומד בדרישות החוק לטיפול בחולי נפש ה'תשנ"א-1991, ולכן דינו כחטיפה וכליאת שווא.
האבחנה של סכיזופרניה גרמה לג'ול לנזק במשך כל שנים ועד ימים אלה ממש. מבחינה רפואית מבחינה כלכלית (לא היה מסוגל לעבוד בגלל תופעות הלוואי) ומבחינה חברתית ומשפחתית – הסטיגמה.

התרופות שקבל במשך שנים ארוכות גרמו לו לתופעות לוואי קשות, מקובלות ומוכרות אצל רבים הנוטלים אותן, גם אצל אלו שנוטלים אותן בצדק.

תופעות לוואי אלה לא אפשרו לו תפקוד נורמטיבי במשך שנים ארוכות.

חוות דעת זו............................................