על מותה של הזכות לפרטיות בחסות נגיף הקורונה

על מותה של הזכות לפרטיות בחסות נגיף הקורונה

המטופל: הזכות לפרטיות

סיבת המוות: נגיף הקורונה

זמן המוות: 2020

התרגלנו לחיות בעידן בו לפרטיות שלנו אין ערך. אנו סוחרים בה כאילו הייתה מטבע עובר לסוחר. מוותרים עליה בקלות. תמורת הנחות, שירותים שונים, ולעתים, גם ללא סיבה כלל. הזכות לפרטיות, יש שיאמרו, גוססת מזה תקופה ארוכה.

השבוע, התבשרנו על מותה של הזכות לפרטיות, כאשר הממשלה הכריזה על "שימוש באמצעים טכנולוגיים לצורך המלחמה בנגיף הקורונה". עד כה, השימוש באמצעים חודרניים מסוג זה היה שמור למקרי קיצון ולמלחמה בטרור. אלא שכעת, בחסות המאבק בנגיף הקורונה, יעשה בהם שימוש, לראשונה, כלפי האוכלוסייה האזרחית.

כולם יסכימו, כי מדובר בזמנים קשים. אנו מצויים בעיצומה של מגפה שלא הייתה כמותה מאז 1918 ואין להקל בכך ראש. יש שיאמרו, כי צעד זה מוצדק לאחר שארגון הבריאות העולמי הכריז כי נגיף הקורונה הוא מגיפה עולמית. הכרזה זו, משמעותה שבאיזון בין המלחמה בנגיף לשמירה על זכויות אדם, האחרונה נסוגה.

אך חשוב לזכור, שגם ברגעים כאלו יש להגן על הזכות לפרטיות, מהחשובות בזכויות אדם. שימוש באמצעים טכנולוגים מתקדמים וחודרניים, לצורך איכון סלולארי של חולים ושל כל מי שהיה בקרבתם, ויתרה מכך, לצורך אכיפת הבידוד (אשר תחילה נטען כי שימוש כאמור לא ייעשה), יהווה מכת מוות לזכות לפרטיות.

הזכות לפרטיות מושתתת על ההכרה לפיה אין לפגוע בפרטיות של אדם ללא הסכמתו. איסור זה, חל גם על המדינה. אמנם נטען כי השימוש במידע שייאסף ייעשה רק בהסכמת החולים, על מנת לאפשר חקירה אפידמיולוגית מהירה, יעילה ומדויקת יותר. אך מה לגבי סביבתו של אותו חולה? והרי כאשר המדינה מבקשת לעשות שימוש באיכון הסלולארי לצורך איתור כל מי שהיה בסביבתו, וודאי שמדובר על פגיעה בפרטיותם של הסובבים ללא הסכמה.

החשש הגדול עוד יותר הוא האופן בו יישמר המידע שייאסף. ניסיון העבר מלמד אותנו, כי מידע פרטי ואישי שלנו, אשר נשמר ברשות המדינה, דולף פעם אחר פעם. הדבר החל עוד בשנת 1994 עם הדלפות של מאגרי נתונים שונים, ונמשך עם מאגר אגרון אשר הודלף בשנת 2006, ועם הדלפות רבות של פנקס הבוחרים, כמעט מדי מערכת בחירות. ומי לידינו כף יתקע כי המידע הכה רגיש שייאסף כעת, מידע שאין שני לו, לא ידלוף? מרגע שהמידע נוצר ונשמר, אין שום דרך להבטיח כי אכן יימחק או כי לא ידלוף בשלב כזה או אחר.

אך גם אם הייתה דרך להבטיח שמירה על מידע זה, החשש הגדול ביותר הוא כי מדובר במדרון חלקלק. שימוש באמצעים המתקדמים שיש לשירות הביטחון הכללי לצורך מעקב אחר אוכלוסייה אזרחית, עלול לפתוח פתח לשימוש כאמור במקרים עתידיים. ברגע שפסענו לכיוון זה, הדרך חזרה, קשה, עד אינה אפשרית. כך ההיסטוריה מלמדת אותנו, שברגע שרשות מקבלת סמכות או כוח כלשהו, אפילו באופן זמני, היא לא מחזירה אותו. ראיה לכך הוא מספרן העצום של "הוראות שעה" שניתנו, לכאורה לתקופה קצובה וקצרה, אך מעולם לא בוטלו.

לא לחינם כמעט כל המדינות הדמוקרטיות בעולם נמנעו משימוש באמצעים כאמור, ומהפעלת כלים דומים לשם המלחמה בנגיף הקורונה. זאת, כאשר יש כלים טובים יותר, ופוגעניים פחות, לצורך המלחמה החשובה בנגיף. מדינת ישראל, למרבה הצער, בחרה ללכת בדרך שאין ממנה דרך חזרה, ומובילה – הלכה למעשה – למותה של הזכות לפרטיות.

לכל האמור מתווספות שאלות רבות ונוספות בנוגע לדרך בה התקבלה ההחלטה, ובראשן השאלה מדוע וכיצד החלטה כה חריגה מתקבלת בחקיקת משנה ולא בחקיקה ראשית? הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר ההחלטה התקבלה על ידי ממשלת מעבר, כנסת ישראל אינה מתפקדת מזה תקופה ארוכה, ואין ועדת חוץ וביטחון שתפקח כי השימוש נעשה במשורה ובמקרים המתאימים.

כך או אחרת, ניתן לומר כי הקורבן הראשון של נגיף הקורונה בישראל הוא הזכות לפרטיות. ואולי בעצם הכל לטובה, ולאחר שנצליח למגר את נגיף הקורונה, נתעורר למציאות חדשה בה הציבור יוצא מאדישותו, מכיר בחשיבותה של הזכות לפרטיות, ופועל באופן אקטיבי על מנת לשמר אותה. ימים יגידו.

הכותב עומד בראש משרד שנפ ושות' עורכי דין, המתמחה בדיני תקשורת, לשון הרע והגנת הפרטיות.

שאלות על המאמר? מוזמנים לשאול בפורום קניין רוחני