עילות הסגירה של תיק פלילי

עילות הסגירה העיקריות הינן חוסר אשמה, חוסר ראיות, וכן נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין (עילה הידועה בשם "חוסר עניין לציבור").   

הבסיס החוקי לעילות הסגירה מופיע בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ("החסד"פ"), וזאת בנוסחו כיום, לאחר תיקון 82 לחוק משנת 2018.

בנוסף לעילות המרכזיות האלו, קיימות עילות סגירה נוספות, כגון בעקבות עריכת הסדר מותנה, או כאשר החשוד מת, כאשר החשוד אינו בר עונשין (מאחר שהיה קטין או בלתי שפוי בעת ביצוע העבירה), כאשר העבירה כבר התיישנה; כאשר העבריין אינו נודע, וכאשר קיימת רשות אחרת שמוסמכת לחקור את העבירה.

באיזה שלב מחליטים על סגירת התיק הפלילי ומי מוסמך להחליט על כך

ככלל, ההליך הפלילי מתחיל עם הגשת תלונה במשטרה. לאחר הגשת התלונה, המשטרה פותחת בחקירה במטרה להגיע לחקר האמת, ובסיומה עליה להעביר את ממצאי החקירה ליחידת התביעה המשטרתית, או לפרקליטות (לגבי עבירות חמורות יותר), וזאת על מנת שתובע, מטעם המשטרה או הפרקליטות, יחליט בהסתמך על חומר החקירה האם יש מקום להעמיד את החשוד לדין פלילי ולהגיש נגדו כתב אישום, או שיש לסגור את התיק הפלילי שנפתח נגדו. לחילופין, התובע גם רשאי להחליט להחזיר את התיק למשטרה לשם ביצוע השלמת חקירה, לפי סעיף 61 לחסד"פ.

תיק חקירה שטרם ניתנה החלטה לגביו, מכונה תיק ממתין לבירור דין, ובקיצור "מב"ד".

כאמור, התובע מטעם המשטרה או הפרקליטות מוסמכים להגיע למסקנה לפיה יש מקום לסגור את התיק הפלילי, וזאת בהסתמך בעיקר על אחת משלוש העילות הבאות: חוסר אשמה, חוסר ראיות, ונסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין.  

באופן כללי ניתן לומר שחוסר אשמה משמעותו שאיסוף הראיות בתיק אינו מצביע על ביצוע עבירה פלילית, כך שהחשוד חף מכל אשמה, ומכאן שמדובר בעילה המיטבית מבחינת החשוד וההגנה על שמו הטוב. זוהי גם העילה היחידה שבעקבותיה התיק הפלילי יימחק מרישומי המשטרה וייעלם כלא היה. לעומת זאת כאשר מדובר בשתי העילות האחרות, המשמעות היא שיש ראיות כאלו, אלא שבמקרה של חוסר ראיות, הן אינן מספיקות לצורך העמדה לדין, ואילו במקרה של נסיבות העניין אינן מתאימות להעמדה לדין, קיימות נסיבות שונות (שלא קשורות לחומר הראיות) שבגינן אין מקום להעמיד את החשוד לדין. משמעות הדבר היא כי התיק לא יימחק התיק מרישומי המשטרה, והלכה למעשה, עצם קיומו וסיבת סגירתו יישארו ברישומיה עד לביטולם – בהתאם לקריטריונים הקבועים בסעיף 1 לחוק המרשם הפלילי.

מהדו"ח המסכם של פרקליטות המדינה לשנת 2018, עולה ש-79% מהתיקים שנפתחו בשנה זו נסגרו ללא העמדה לדין, כאשר 59% מהתיקים הללו נסגרו בעילה של חוסר ראיות, 20% בעילה של נסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין, ו-15% בעילה של חוסר אשמה.

חוסר אשמה

עילת העדר אשמה הינה העילה אליה שואף כל חשוד, מאחר ועילה זו קובעת כי מחומר החקירה עולה שאין לייחס לחשוד אשמה בגין ביצוע העבירה שבה הוא נחשד. כאמור, זוהי גם העילה היחידה שבגינה התיק הפלילי שנפתח כנגד החשוד נמחק כליל מרישומי המשטרה (סעיף 62(ב) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי).

בעבר, המבחן הנוהג לסגירת תיק בעילת חוסר אשמה, היה כאשר מדובר במצב שבו לא התקיים "שמץ ראייתי" שקושר את החשוד לביצוע העבירה. אולם, מבחן זה רוכך עם השנים, והוחלף במבחן של היעדר "ספק סביר" בדבר חפותו של החשוד. הנחיית פרקליט המדינה משנת 2018 ערכה איזון מחדש ונסתה לשרטט קו ברור יותר לשימוש בעילה של "חוסר אשמה". על-פי ההנחייה יבחן התובע את מידת הסבירות שהחשוד ביצע את העבירה. ככל שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה – כעולה מן הראיות בתיק - הוא נמוך, הרי שעילת הסגירה הראויה תהא חוסר אשמה. מכאן, שאין צורך לקבוע כי החשוד בהכרח לא ביצע את העבירה וגם אם קיים סכוי נמוך כי ביצע את העבירה, התיק כנגדו ייסגר בעילה של חוסר אשמה.

חוסר ראיות

עילת חוסר ראיות משקפת מצב שבו חומר הראיות שנאסף מעורר ספק בדבר אשמתו של החשוד, ומשכך אין בו די כדי להעמיד לדין פלילי ולהגשת כתב אישום, וזאת מאחר שאין סיכוי סביר להרשעה בגינו. במילים פשוטות, מדובר במצב שבו קיימת אפשרות כי החשוד אכן ביצע את העבירה בה נחשד, אלא "שלמזלו" הוא הצליח להתחמק מהעמדה לדין מכיוון שחומר הראיות שנאסף בתיק אינו מגבש את אותו סכוי סביר הנדרש להרשעה. מטבע הדברים, מדובר בעילת סגירה שהינה פחות טובה לחשוד, מאחר והוא לא נוקה לחלוטין מהחשד שעמד כנגדו.

כיצד מאבחנים בין עילת חוסר אשמה לחוסר ראיות:

ההבחנה בין חוסר אשמה לחוסר ראיות, דרך כלל, אינה קלה ופשוטה לביצוע. על רקע זה, קובעות הנחיות פרקליט המדינה שכדי לאבחן בין שתי העילות הללו, על התובע מטעם המשטרה או הפרקליטות לבחון ולהעריך את מידת הסבירות שהחשוד אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו, וזאת בהתבסס על חומר הראיות. ככל שהסבירות לכך הינה נמוכה והתשתית הראייתית כנגד החשוד חסרה מאוד, אזי העילה המתאימה היא חוסר אשמה, ואילו ככל שהסבירות לכך גבוהה יותר (אך עדיין כזו שאין די בה כדי להעמיד לדין), אזי העילה המתאימה היא חוסר ראיות.

לצורך הערכת מידת הסיכוי שהעבירה בוצעה על ידי החשוד, יש לשקול, בין היתר, ובמקרים המתאימים, את : מידת מהימנותן של העדויות המרכזיות שמבססות את החשד נגד החשוד, אל מול מידת מהימנות גרסת החשוד; קיום ראיות נוספות בנוסף לראיה המרכזית שמבססות את החשד לביצוע העבירה כנגד החשוד בביצוע העבירה; קיום מידע מודיעיני ממקור אובייקטיבי (כגון הקלטת שמע של האזנת סתר חוקית שהוחלט שאין לחשפה, תיעוד ויזואלי של אירוע, דיבוב מוקלט או עדות ראייה מפי עד אמין שלא ניתן להגישה כראייה מטעמים מודיעיניים); ראיות בלתי קבילות הקיימות בתיק; תוצאות בדיקת פוליגרף, בתנאי שהיא נערכה מטעם הרשות ובתנאי פיקוח ובקרה נאותים, להבדיל מבדיקה שנערכה באופן פרטי. כידוע, בדיקת פוליגרף אינה יכולה לשמש ראיה בהליך פלילי, אך יש לה בכל זאת חשיבות בהליך קבלת ההחלטה אם לסגור את התיק. לפיכך, בתיק שבו יש רק גרסה מול גרסה, הרי שאם החשוד יימצא דובר אמת בפוליגרף שערכה הרשות, בעוד שהמתלונן יסרב להיבדק, הנטייה תהיה לסגור התיק מחוסר אשמה.

נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין

עילה זו, הידועה גם בשמה המיתולוגי "חוסר עניין לציבור", עוסקת בנסיבות שבהן מצד אחד, ישנן לכאורה ראיות שמספיקות לצורך העמדה לדין פלילי והגשת כתב אישום, אך מן הצד שני, קיימות נסיבות או אינטרס ציבורי כלשהו המצדיקות אי העמדה לדין, בהתאם לתנאי סעיף 62(א) לחסד"פ, או אף את אי פתיחת החקירה המשטרתית מלכתחילה, בהתאם לתנאי סעיף 59 לחסד"פ.

מטבע הדברים, עילה זו רלבנטית בדרך כלל ביחס לעבירות קלות ומינוריות יחסית, בדרגת חומרה נמוכה, וזאת גם כאשר לכאורה יש מספיק ראיות כדי להגיש כתב אישום כנגד העבריין ולהרשיעו בסיום המשפט נגדו.

עקרונית, נקודת המוצא היא כי משקבע המחוקק שהתנהגות מסוימת היא בגדר מעשה פלילי, הרי שיש אינטרס ציבורי שהחשוד בעבירה יועמד לדין. יחד עם זאת, קיימים מצבים שבהם עדיף, בשם האינטרס הציבורי, שלא להעמיד את החשוד לדין, וזאת בשל השיקולים הבאים:

1. חומרת העבירה: במסגרת שיקול זה יש לקחת בחשבון את חומרת העבירה והיקף הנזק שנגרם לציבור בעטיה. ככל שהחומרה והנזקים רבים יותר, כך גם תגבר הנטיה להעמיד לדין; מדיניות האכיפה (ככל שהעבירה נמצאת בסדר עדיפות גבוה מבחינת מדיניות האכיפה, כך תגבר הנטיה להעמיד לדין); שכיחות ביצוע העבירה (האם המדובר ב-"מכת מדינה", שחשוב למגר ככל הניתן); משך זמן ביצוע העבירה (האם המדובר בעבירה מתמשכת לאורך זמן, וחרף התראות שניתנו לגביה); משך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה (ככל שקרב מועד התיישנות העבירה, תגבר הנטיה שלא להעמיד לדין).
2. נסיבות החשוד: במסגרת שיקול זה יש לקחת בחשבון את נסיבותיו האישיות של החשוד, כגון גילו, מצב בריאותו, עברו הפלילי וניסיונות לשקמו, תיקים שנסגרו נגדו בעבר, מידת המסוכנות לביצוע חוזר של העבירות, סיכויי שיקום והשלכות צפויות של ההליך הפלילי, מידת שיתוף הפעולה של חשוד עם רשויות החקירה, ניהול הליכים משפטיים מקבילים כנגד החשוד בגין אותה העבירה המיוחסת לו, ומידת נכונות החשוד לפצות את קורבן העבירה.
3. נסיבות קורבן העבירה: במסגרת שיקול זה יש לקחת בחשבון את מידת הפגיעה בקורבן העבירה, קיום עמדה סלחנית שלו כלפי החשוד או הסדר שהושג ביניהם, מידת הפגיעה שעלולה להיות להחלטה שלא להעמיד לדין על האמון של הקורבן או של הציבור בכללותו במערכת אכיפת החוק, ומידת הנזק שעלול להיגרם לקורבן במידה שהוא ייאלץ להעיד בבית המשפט אם יוחלט להעמיד את החשוד לדין.  
4. שקולים מוסדיים של המדינה ובית המשפט : מדובר באינטרסים ביטחוניים, מדיניים, או אינטרסים ציבוריים אחרים, שתומכים באי העמדה לדין, ולמשל כאשר מדובר במקרה שהעמדה לדין עלולה לגרום לנזק בטחוני או מודיעיני, או לפגוע ביחסי החוץ של המדינה, או תחייב חשיפת מידע רגיש או מסווג. בנוסף מדובר בשיקולים מוסדיים של המדינה, לגבי מקרים בעלי חומרה נמוכה, שבהם משאבים מוגבלים או מחסור בזמן חקירתי, תביעתי או שיפוטי, עשויים לתמוך בקבלת החלטה שלא להעמיד לדין, אך זאת בתנאי שהסתמכות על שיקול מסוג זה תגובה באישור פרקליט בכיר.

הסדר מותנה

סעיף 67א לחסד"פ מייצר כלי נוסף בארגז הכלים של התובע ומאפשר לו לסגור את התיק הפלילי בנסיבות מסויימות, וזאת בתנאי שהחשוד יודה בביצוע העבירות המיוחסות לו ויקיים את התנאים שנקבעו בהסדר, במהלך תקופת ההסדר. הפרת תנאי ההסדר על ידי החשוד תחזיר את הגלגל לאחור ותביא להעמדתו לדין. 

הנסיבות שבהן ניתן להגיע להסדר מותנה:  

• ככלל כל עבירה שהעונש המקסימלי הקבוע לצידה אינו עולה על שלוש שנות מאסר, וכן בעבירות מסוימות מסוג פשע.
• העונש המתאים לחשוד, לדעת התובע, אינו כולל מאסר בפועל.
• אין לחשוד רישום פלילי במהלך חמש השנים שלפני ביצוע העבירה.
• לא מתקיימים הליכים משפטיים פליליים אחרים נוספים בעניינו של החשוד.
• מילוי תנאי ההסדר יענה על העניין לציבור.

התנאים שניתן לכלול בהסדר מותנה:

• תשלום קנס למדינה.
• תשלום פיצוי לנפגע עבירה.
• התחייבות להימנע מביצוע עבירה.
• עמידה בתנאי תכנית שיקום.
• נקיטת פעולות לתיקון הנזק שנגרם עקב העבירה או למניעת ביצוע עבירה (מכתב התנצלות והשבת חפץ לנפגע, התחייבות שלא להיכנס למקום או לא להיות בקשר עם אדם, התפטרות, פסילת רישיון נהיגה, הפקדת כלי ירי, ועוד).

הודעה על ההחלטה בדבר סגירת התיק ואפשרויות הערעור על עליה

במידה והוחלט על סגירת התיק הפלילי, יש להודיע על כך הן לחשוד והן למתלונן.

המתלונן רשאי לערער על עצם ההחלטה בדבר סגירת התיק, וזאת בהתאם לסעיף 64 לחסד"פ.

החשוד רשאי להגיש ערר ובמסגרתו לבקש לשנות את עילת הסגירה במידה שמדובר בעילה שאינה חוסר אשמה. הזכות לערר זה אינה מעוגנת בחוק, אלא מדובר בזכות שהינה פרי מדיניות רשויות אכיפת החוק.

שאלות על המאמר? מוזמנים לשאול בפורום פלילי