תקיפת קשישים
תקיפת קשישים - האם תופעה זמנית או קבועה ההולכת ומתדרדרת ? בימים אלה אנו עדים למסכת של אירועים מבישה, אשר מאלצת כל אחד ואחת מאיתנו לחשוב לאן נעלמה המצווה "והדרת פני זקן". אך לא פחות, מדוע חוששים שופטים לעשות שימוש בסמכות שהוקנתה להם לאחרונה בתיקון לחוק העונשין ?
04/04/2013 | 17:16 | מאת:
עו"ד ערן צלניקר
| 
תקיפת קשישים – האם אנו בעיצומו של מדרון חלקלק?
בליל שני האחרון, בערבו האחרון של חג הפסח, חיפש קשיש בן 71 חניה בהרצליה. ככל הנראה נסיעתו לא מצאה חן בעיני 2 צעירים בשנות העשרים לחייהם וויכוח החל בין הצדדים. לטענת המשטרה במהלך הויכוח אחד מהצעירים דחף את הקשיש והפילו לרצפה. שני הצעירים נעצרו והובאו להארכת מעצר. במהלך הדיון טענו עורכי הדין של השניים כי לא היה כל מגע בין הצעירים לקשיש וכתמיכה לטענתם נעזרו בעדות אחיינו של הקשיש אשר טען כי לא ראה מגע בין הצדדים. סופו של דיון, שוחררו השניים בתנאים מגבילים והחקירה בעיצומה.
מבלי להיכנס לפרטי המקרה ואיזו גרסה מבין השתיים היא הנכונה ברור לכל כי התופעה של תקיפת קשישים הגיעה למימדים מפלצתיים עד כי לא ניתן לעבור לסדר היום מבלי לעצור את השגרה לשבריר שנייה ולעשות חשבון נפש.
מספר ימים טרם "תקרית החניה בהרצליה" התרחשו מספר אירועים נוספים בינהם תקיפת קשיש בהרצליה ותקיפתו של ניצול שואה בחולון. בשנים האחרונות אנו עדים לגל אלים כנגד האוכלוסייה החלשה בחברה אשר עומדת חסרת אונים, מפאת גילה ומצב בריאותה, כנגד אלו אשר מבקשים לנצל את חולשתה ופגיעותה. במרבית המקרים מבוצעים מעשי שוד, בין אם ברחוב ובין אם בביתם-מבצרם של הקשישים, חטיפת ארנקים, מארבים בסמוך לכספומטים כאשר מעט מן המקרים מוגדרים כאלימות לשם אלימות. בחלק מן המקרים סובלים הקשישים אף מאלימות קשה ומפגיעות בגוף ובנפש.
בימים האחרונים מושמעים דברי ביקורת קשים מצדם של גורמים בממשלה, במשטרה וכמובן בתקשורת. מעבר לגינוים הברורים מאליהם וקריאה לנקוט יד קשה כנגד המעורבים נרמז כי מערכת המשפט נוקטת "יד רכה" בטיפול בתיקים מן הסוג הנדון. מפקד מחוז תל-אביב אף הנחה את פקודיו למצות את מלוא חומרת הדין עם העבריינים ולהגיש כתבי אישום ובקשות מעצר בהליך מזורז.
זה המקום להכניס מעט פרופרוציות לדברי הביקורת. בשנת 2008 תיקן המחוקק את חוק העונשין וייחד לתקיפת קשישים סעיף מיוחד ( סעיף 368ו' ) הנושא עמו עונשי מאסר של בין 5 – 7 שנות מאסר. לא זו אף זו קבע המחוקק ככלל כי אדם שהורשע בעבירה של תקיפת קשיש ייגזר עונשו למאסר ובמקרים חריגים בלבד ניתן יהיה לסטות מכלל זה. יש שיאמרו כי אין די בכך כדי להרתיע ולגמול לכל מי שמבצע תקיפה כנגד קשיש. ברמה המוסרית-רגשית אין ספק כי הצדק עמם. ואולם מדובר בתיקון הנחשב "לא שכיח" במונחים של המשפט הפלילי בדגש על עצם קיומו של הסעיף הקובע עונש של מאסר כנורמה.
בשנים האחרונות ובעיקר מאז המקרה המפורסם של הקשישה איטה פוגל הענישה כנגד תוקפי קשישים הופכת קשה יותר ויותר וביחס ישיר לתאוצה שצברה התופעה. בתי המשפט נוקטים יד קשה כנגד התוקפים ואולם יש לזכור כי השופטים הגוזרים את הדין אינם פועלים בחלל ריק ומחויבים לשקול את כלל השיקולים הרלבנטיים טרם גזירת העונש. מרבית גזרי הדין לתוקפי קשישים, בייחוד בתקיפות הקשות מבין המקרים, נושאים עונשי מאסר של שנים לא מעטות. ברור הוא כי קיימים מקרים חריגים ( ואשר מטבע הדברים הם אלו אשר מדווחים בתקשורת ) בהם הענישה מקלה באופן יחסי ואולם מקרים אלו הופכים לחריג של ממש בנוף.
הכל מסכימים כי יש לעשות כל שאל ידינו על מנת לעקור את התופעה מן השורש. אסור לנו כחברה לתת לתופעה לרדת במדרון החלקלק ולהפוך למכת מדינה. קשישי ישראל זכאים ללכת ברחוב זקופים ובטוחים ומבלי שיאונה להם כל רע. התופעה זכאית לכלל הגינויים והבעת שאט נפש מעצם קיומה. ואולם, בסערת הרגשות של הימים האחרונים אל לנו להפנות את החיצים למערכת המשפט ולהשמיע את הטיעון השכיח בדבר יד רכה או ענישה מקלה. ברובם המכריע של המקרים מערכת המשפט מחמירה עד מאוד עם תוקפי קשישים ואין צורך ללכת שבי דווקא אחרי המקרים החריגים כנורמה מייצגת.
שאלות על המאמר? מוזמנים לשאול בפורום פלילי
